פסק-דין בתיק ע"א 3049/93

השופט ת' אור

1.  המערערת, ילידת שנת 1934, נפגעה בתאונת דרכים ביום 6.3.1991.

המשיבים חבים בפיצויה על נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה זו.

עקב הפגיעה בתאונה הייתה המערערת מאושפזת מאה ושישה ימים בבית חולים ועברה טיפולים שונים, כולל ניתוח. הפגיעות העיקריות שנפגעה, פגיעות אשר הותירו בה נכות, הן במרפק ידה השמאלית ובברך רגלה. מומחה רפואי אשר נתמנה על-ידי בית-המשפט קבע שנותרה למערערת נכות לצמיתות בשיעור 15% עקב הפגיעה בברך ו-10% בגין הפגיעה במרפק. את הנכות התפקודית של המערערת קבע המומחה הרפואי בשיעור 15%.

עקב נכותה יש למערערת הגבלה בהרמת משאות כבדים. בשל כאבים שמהם היא סובלת בברך היא נעזרת במקל להליכה, דבר המקל את כאביה. המערערת מוגבלת גם בעבודות קשות. כך, למשל, ניקוי מרצפות בכריעה יקשה עליה.

2.  עד למועד התאונה הייתה המערערת עובדת ניקיון במשך כשתים-עשרה שנים בשגרירות בריטניה בתל-אביב. השתכרותה בעבודתה זו הייתה בשיעור כ-2,000 ש"ח לחודש בערכים של הכסף ביום פסק-הדין.

עקב התאונה וההגבלות שבעקבותיה פוטרה המערערת מעבודתה, ומאז התאונה עד ליום פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי לא עבדה לפרנסתה. בית-המשפט המחוזי יצא מהנחה שבמשך כשנה נמנע מהמערערת לעבוד עבודה כלשהי, ואת הפסד השתכרותה הכולל בעבר העריך בשיעור של 35,000 ש"ח.

כושר ההשתכרות בעתיד של המערערת העריך בית-המשפט בסכום של 25,000 ש"ח. בקובעו סכום זה ציין בית-המשפט שהוא מסתייג מעדותה של המערערת, שעל-פיה לולא התאונה הייתה ממשיכה לעבוד בשגרירות עד הגיעה לגיל 65 שנים. עוד ציין בית-המשפט, שהמערערת מוגבלת בעבודות ניקיון הכרוכות בעבודות פיזיות קשות, אך היא מסוגלת לבצע חלק גדול של עבודות ניקיון וגם עבודות של שמירה על ילדים קטנים או קשישים וחולים סיעודיים.

בית-המשפט פסק למערערת סכומי פיצויים נוספים, כדלקמן: בעבור סיעוד בעבר 5,000 ש"ח; בעבור הוצאות מיוחדות שנגרמו לה 5,200 ש"ח; בעבור עזרה בבית בעתיד 10,000 ש"ח וכן פיצוי בגין הנזק הלא ממוני. מהסכום הכולל שנפסק הורה על ניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי, הן אלה ששולמו והן אלה שעתידות להשתלם על-פי הוראות שקבע בפסק-הדין.

ערעור המערערת הוא על מיעוט סכום הפיצויים שנפסק לה בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד, וכן על כך שבית-המשפט לא פסק לה הפסדי פנסיה.

3.  המערערת הייתה כבת 57 שנים בעת קרות התאונה. כפי שהוכח, לו הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 60 ופורשת מעבודתה, הפנסיה החודשית שהייתה מקבלת הייתה בסך כ-750 ש"ח לחודש. לו הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 65 שנים ויוצאת אז לפנסיה, הסכום החודשי שאותו הייתה מקבלת היה מגיע לסכום 1,078 ש"ח. הואיל והמערערת פרשה מעבודה בגיל 57 שנים, הועברו פיצויי הפיטורין ששולמו לה לקרן הביטוח שבה הייתה מבוטחת ובכך הובטחה לה קבלת פנסיה בהגיעה לגיל 60 שנים.

לטענת המערערת, טעה בית-המשפט כשלא יצא מהנחה שלולא התאונה היא הייתה ממשיכה לעבוד כעובדת ניקיון בשגרירות בריטניה עד הגיעה לגיל 65 שנים. מוסיפה היא וטוענת, שעל יסוד הנחה זו ובהתחשב במגבלותיה עקב התאונה, הפסד כושר ההשתכרות בעתיד אשר נגרם לה הינו גבוה מהסכום של 25,000 ש"ח אשר נקבע על-ידי בית-המשפט. וגם זאת, לו הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 65 שנים, שיעור הפנסיה

הכוללהיה עולה על זה שהיא תקבל  בפועל, וגם בכך נגרם לה הפסד אשר בית-המשפט לא פיצה אותה בגינו.

4.  נראה לי, שיש ממש בטענת המערערת, כי היה על בית-המשפט לצאת מהנחה שהיא הייתה ממשיכה לעבוד בשגרירות עד גיל 65 שנים, לולא גרמה התאונה לפיטוריה מהעבודה.

כפי שהעיד איש השגרירות הבריטית, לולא התאונה, לו רצתה בכך המערערת, היא הייתה יכולה להמשיך לעבוד עד גיל 65 שנים. המערערת מצדה הצהירה על כך שכוונתה הייתה להמשיך ולעבוד עד גיל 65 שנים בשגרירות, ולא באה לכך כל ראיה לסתור. נזכיר עוד, שההנחה הכללית לגבי עובדת היא שגיל פרישתה מעבודה הוא גיל 65 שנים (ראה: ע"א 60/87 אילוז, קטינה נ' דוד ואח' [1], בעמ' 648-649; ע"א 575/88, 652 קריכלי נ' ביהם ואח'; ביהם ואח' נ' קריכלי [2], בעמ' 608-609). העובדה שהמשיכה לעבוד גם בגיל 57 שנים בעבודות ניקיון, ללא שהוכחה כוונה מצדה להפסיק לעבוד, אך מחזקת את המסקנה שהייתה ממשיכה לעבוד עד אותו גיל המקובל כגיל פרישה מעבודה. מכל מקום, כדי שבית-המשפט יסטה מהחזקה בדבר גיל פרישה, יש להוכיח בראיות של ממש שכך מקובל באותו ענף מקצועי שבו עבד הנפגע, או שקיימות ראיות מיוחדות במקרה הנדון המצביעות על כך (ראה ע"א 575/88, 652 [2], בעמ' 608).

בענייננו, לא רק שהדבר לא הוכח, אלא שקיימות נסיבות אשר תומכות בהנחה שהמערערת הייתה עובדת עד גיל 65 שנים. המערערת הייתה בריאה עובר לקרות התאונה, ולא נמצא כל נימוק מבחינת בריאותה וכושרה לעבוד למה לא תמשיך לעבוד עד גיל 65 שנים. לו הייתה ממשיכה בעבודתה בשגרירות עד גיל זה, הייתה משתכרת סכום של קרוב לפי שלושה מגובה הפנסיה שהייתה מקבלת בהגיעה לגיל 60 שנים, וגם הייתה מבטיחה לעצמה, עם פרישתה מעבודה בגיל 65 שנים, פנסיה גדולה בהרבה מזו שתקבל אם תפסיק לעבוד בגיל 60 שנים (ב-50% יותר). בנסיבות אלה, סביר להניח שלולא התאונה הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 65 שנים.

5.  ביום פסק-הדין הייתה התובעת כבת 59 שנים. לולא התאונה הייתה עובדת בשגרירות עוד כשש שנים. בהתחשב בהשתכרותה, כ-2,000 ש"ח לחודש, ובהיוון מתאים, הייתה משתכרת בתקופה זו כ-130,000 ש"ח. בכמה נפגעה השתכרות צפויה זו עקב התאונה?